הפרעות קשב וריכוז – הפרעה משפחתית
על פי האגודה האמריקנית לפסיכיאטרייה ( American Psychiatric Association, ,(2000 % 6-4% מהילדים סובלים מהפרעות קשב וריכוז (add/adhd).
האבחנה שכיחה בהרבה בקרב זכרים נקבות (פי שלוש).
הפרעת קשב וריכוז מופיעה בכל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר למצבן הכלכלי או החברתי.
ההפרעה נפוצה בכל הגילאים ואינה חולפת בגיל ההתבגרות. גיל האבחון העיקרי הוא גיל בית הספר היסודי בו מתבטאת ההפרעה במלואה עקב הדרישות הלימודיות והחברתיות.
שמה של הפרעת קשב וריכוז באנגלית הוא Attention Deficit and Hyperactivity (ADHD ) Disorder- והיא מוכרת בציבור הרחב כהפרעה היפר אקטיבית.
יחד עם זאת חלק גדול מהילדים סובלים מהפרעת קשב וריכוז ללא היפר אקטיביות Attention Deficit) Disorder (ADD)
ישנו קושי בהבנת ההפרעה בשל הגורמים היוצרים אותה- השילוב בין האורגני לנפשי, הקיים בכל הפרעה, סבוך במיוחד בתחום הפרעה זו וקיימות תפיסות שונות הקושרות את ההפרעה לתחומים שונים- נוירולוגים, פסיכיאטרים, סביבתיים ועוד.
הפרעות מאופיינות במקרים רבים גם בתחלואה נלווית המצטרפת אליהן. בין ההפרעות הנלוות השכיחות ביותר נמנות: ליקויי למידה, הפרעה מרדנית מתנגדת והפרעת התנהגות, הפרעות במצב הרוח, הפרעות חרדה, הפרעות שינה והפרעות טיק. קושי מרכזי נוסף המתלווה להפרעת קשב וריכוז הוא הקושי החברתי הבא לידי ביטוי במיוחד עם הגיעו של הילד לגיל בית הספר היסודי שבו מתחילות הדרישות הלימודיות והחברתיות השונות.
שיטות הטיפול הן רבות וכוללות בין היתר: טיפול פסיכו- פארמקולוגי, לימוד מיומנויות חברתיות ותקשורת, פסיכותרפיה פרטנית, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפולים ברפואה משלימה, אימון באמצעות תוכנת מחשב טיפול משפחתי, יעוץ והכוונה להורים והתאמת סביבת בית הספר.
מהספרות המחקרית עולה כי ברור שלהפרעת קשב וריכוז השפעה רבה על חיי המשפחה ושאחת הבעיות העיקריות היא הקושי שמתפתח בין ההורים והילד בד בבד עם התפתחות ההפרעה.
פלהאם ועמיתיו (1997 ,Pelham et al) מצאו כי התסמינים הקשים של הפרעות קשב וריכוז גורמים ליותר מתח משפחתי, ליותר קונפליקטים בין חברי המשפחה , לתקשורת שלילית בין חברי המשפחה ולתחושת כשלון במילוי התפקיד ההורי
ברקלי (Barkley, 1998) גילה במחקריו כי הילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז צייתנים פחות, בעלי עמדה שלילית יותר ונוטים שלא להתמיד במשימותיהם לעומת אחרים שלא סובלים מההפרעה. בתגובה אמותיהם נטו להגיב אליהם בשלילה ובפחות היענות מאימהות לילדים שאינם סובלים מההפרעה.
דה פול ועמיתיו (Du Paul et al, 2001) מצאו כי הורים לילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז חוו יותר לחץ והתמודדו באופן פחות אדפטיבי בהשוואה להורים לילדים ללא ההפרעה, בשל כך הורים אלה הגיבו באופן יותר שלילי כלפי הילד.
ג'ונסטון ועמיתיה (Johnston et al, 2002), מצאה כי רמת ההיענות של אמהות לילדים עם הפרעת קשב וריכוז אל ילדם הייתה נמוכה יותר בהשוואה לרמת ההיענות של אמהות לילדים ללא ההפרעה. נמצא קשר בין סימפטומים דיכאוניים של האם לבין חוסר ההיענות שלה לילדה. הסימפטומים הדיכאוניים של האם עלולים להשפיע על היכולת שלה להגיב באופן נכון ורגיש להתנהגות הילד וחוסר ההיענות שלה עלול ליצור או להגביר התנהגות בעייתית מצד הילד.
אדוארדס (Edwards, 2000) מצאה שהקשר בין מתבגר בעל הפרעת קשב וריכוז לבין הוריו מלווה בקונפליקטים רבים יותר, ההורים חוו רמות גבוהות יותר של כעס, שימוש רב יותר בפעולות אגרסיבית ותקשורת דלה יותר עם ילדיהם בהשוואה להורים לילדים אחרים.
מקלרי ורדלי (McCleary & Ridley, 1999) התייחסו לקושי של הורים לילדים בגיל ההתבגרות הסובלים מהפרעת קשב וריכוז: הלחץ שהורים לילדים אלו חווים הוא בנוסף ללחץ הקיים ממילא ביחסי הורה – ילד מתבגר, הנמצא בשלב של פיתוח האוטונומיה שלו והאינדיבידואציה מהוריו. הורים לילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז נמצאים במתח רב יותר מהורים אחרים, חומרת הפרעת הילד משפיעה רבות על מידת הלחץ של הוריו.
קנדל (Kendall, 1999) במחקרו עסק בעיקר בדפוס היחסים בין הילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז לבין אחיהם. הוא מצא שאחים לילד עם הפרעת קשב וריכוז דיווחו על:
א. תחושה של קורבנות – היותם קורבן להתנהגותם התוקפנית של אחיהם הלוקים בהפרעת קשב וריכוז, כולל אלימות פיזית ומילולית, מניפולטיביות ושליטה.
ב. תחושת אחריות- ציפיות ההורים הן כי האחים ה "בריאים" ידאגו לאחיהם הסובלים מהפרעת קשב וריכוז ויגנו עליהם.
ג. תחושת עצב והפסד- האחים דיווחו על תחושת חרדה ועצב, תחושה שאין להם חיי משפחה רגילים, שאין מענה לצורכיהם, תחושה של קיפוח והתעלמות מהם בבית
המסקנה העולה מסקירת הספרות בנושא היא כי יש לראות את הפרעת הקשב והריכוז של הילד כהפרעה משפחתית ולא רק כהפרעה של הילד עצמו.
לצד הטיפול הנדרש בילד- יש לעבוד על תהליך טיפולי וחינוכי עם המשפחה כולה אשר יכול לסייע בהתמודדות עם הילד בעל הפרעת הקשב והריכוז ולטפל בהשלכות של ההפרעה על כל אחד מהם.
בנוסף, יש חשיבות רבה בכך שכל בני המשפחה שותפים להתמודדות ומקבלים סיוע ולא רק הילד המזוהה כ"ילד הבעייתי".
כאן המקום לציין כי במקרים רבים אחד מההורים סובל גם הוא מהפרעת קשב וריכוז עובדה שיכולה לסייע לו בהתמודדות עם הילד אך במקרים רבים דווקא מקשה עליו לקבל ו"להכיל" אותו.
דרך טובה לסייע להורים היא באמצעות הדרכת הורים המתקיימת במקביל לטיפול בילד. מטרת ההדרכה היא לזהות את דפוס היחסים בין שני ההורים לבין הילד ובנוסף, לסייע להם להתמודד עם הקושי הרגשי המתלווה במקרים רבים להורות לילד בעל הפרעת קשב וריכוז. ההורים מקבלים בהדרכה כלים להתמודדות עם הקשיים הרבים בהם נתקל ילדם בחיי היום יום והם לומדים כיצד לסייע לו בכך בבית ובמסגרות שונות מחוץ לבית.
דרך טובה נוספת לסייע להורים היא באמצעות קבוצות וסדנאות של הורים לילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז.
קבוצה המשמשת מצד אחד כקבוצת תמיכה ומצד שני מסייעת לרכוש מיומנויות תקשורת, ומודלים של פתרון בעיות ומשא ומתן ואשר בה ניתן לקבל אינפורמציה נוספת על ההפרעה, אשר מסייעת להעלאת תחושת הקומפטנטיות של ההורים. ולשיפור איכות החיים של כל המשפחה.
אין ספק כי להיות הורה לילד עם הפרעת קשב וריכוז זו אינה משימה קלה. במקרים רבים מדובר בילדים אינטיליגנטים ויצירתיים מאוד החשים תסכול רב בשל מצבם. ועל ההורים להתמודד עם תסכול זה. מעורבות ההורים בתהליך מסייעת להם להתמודד עם הקושי הרגשי שלהם ובכך גם ההורים וגם הילד מרוויחים
הורים רבים מעדיפים לראות את ה"בעיה" כבעיה של הילד בלבד ומתקשים לקחת חלק בתהליך טיפולי אישי או קבוצתי.. בכך, הם מוותרים במקרים רבים על שיפור תפקודו של ילדם ועל שיפור איכות חייהם האישית והמשפחתית,
הכותב: אייל שנער, מנהל מקצועי מרכז gaya
מקורות
American Psychiatric Association. (2000). Diagnostic and statis-tical manual of mental disorders (4th ed.—Text Revision).
Washington, DC: Author.
Barkley, R. A. (1998). Attention-deficit hyperactivity disorder: A
handbook for diagnosis and treatment (2nd ed.). New York: Guilford.
Du Paul, G. J., McGoey, K. E., Eckert, T. L., & VanBrakle, J. (2001). Preschool children with Attention-Deficit/Hyperactivity Dis-order:
Impairments in behavioral, social, and school function-ing.
Journal of the American Academy of Child and Adolescent
Psychiatry, 40, 508–515.
Edwards,G. (2001). Parent–Adolescent Conflict in Teenagers With ADHD and ODD (1).(Statistical Data Included) Journal of Abnormal Child Psychology, 20.
Johnston C, Murray C, Hinshaw SP, William EP Jr, Hoza B.(2002)
Responsivenes in interactions of mothers and sons with ADHD: relations to maternal and child characteristics. Journal of
Abnormal Child Psychology ;30(1):77-88
Kendall, J. (1999).‘Sibling Accounts of ADHD’ Family Process 38, 1:117-135.
McCleary, L., & Ridley, T. (1999). Parenting adolescents with
ADHD: Evaluation of a psychoeducation group. Patient Education
and Counseling, 38(1), 3–10.